החלטה בתיק עמ"ת 2121-10-11

כנגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של גניבת רכב, שינוי זהות רכב וכניסה לישראל שלא כדין. נטען בכתב האישום, כי העורר גנב את רכבו של המתלונן, רכב שנגנב בין התאריכים 12/4/11 ועד 13/4/11 בבאר שבע וזייף את שלדת הרכב ואת מספר המנוע. כל אלה נטען כי ביצע עת שהה בישראל ללא היתר.

יחד עם הגשת כתב האישום, הוגשה גם בקשה למעצרו של העורר עד לסיום ההליכים המשפטיים נגדו ובימ"ש השלום (כב' השופט בן טולילה), לאחר שקבע כי ישנן ראיות לכאורה ולאחר שקבע שקמה עילת מעצר, הורה על מעצרו של העורר עד לסיום ההליכים המשפטיים נגדו והחלטות אלה הינן נשוא הערר שבפני.

טענתו העיקרית של ב"כ העורר הינה נגד קביעת ביהמ"ש בדבר קיומן של ראיות לכאורה. כמו כן טען, כי מעצרו של העורר מהווה אפליה לעומת אחר אשר נטען, כי נצפה נוהג ברכב כ- 30 שעות לאחר גניבתו אולם שוחרר. עוד טען, כי אין די בהיותו של העורר שוהה בלתי חוקי, כדי להורות על מעצרו וציטט לעניין זה פסקי דין של בתי משפט שונים.

אשר לקביעה כי קיימות ראיות לכאורה, הרי שעצם הימצאות טביעת האצבע של העורר על המראה הפנימית ברכב, במקום בו נטען על ידי השוטר, כי הוטבעה על ידי מי שכיוון את המראה, הרי יש בכך כדי להקים ראיות לכאורה לעובדה שהעורר היה בשלב כלשהו ברכב. עניין זה מחוזק בכך שהעורר טען כי מעולם לא היה ברכב זה, מעולם לא הסתובב במקום הימצאות הרכב בטרם נגנב, ואף המתלונן מסר, כי מעולם לא הסיע את העורר ברכבו.

טענתו העיקרית, כאמור, של העורר הינה כנגד יחוס עבירת זיוף הרכב לעורר. לטענתו, לא נתפס רישיון הרכב ובכך לא נעשתה השוואה בין הרישיון לבין המספר המזויף של השלדה, דבר המאפשר מסקנה, כי ייתכן והרכב זויף עוד בטרם נגנב, דהיינו בעת שהיה ברשותו של המתלונן. ביהמ"ש סבר, ובצדק, כי עניין זה ראוי שיתברר במהלך הדיון בתיק העיקרי, אולם, לא ניתן לומר שהאופציה אשר מעלה ב"כ העורר אינה בלתי סבירה לחלוטין. ראוי היה כי מאז החלטת ביהמ"ש ועד היום, הייתה התביעה דואגת להמציא את רישיון הרכב לתיק החקירה, דבר שלא נעשה. לפיכך, אכן הראיות לכאורה בעניין גניבת הרכב והשהייה הבלתי חוקית בישראל הינן חזקות יותר מאשר הראיות לכאורה בשאלת זיוף הרכב.

ב"כ העורר טען, כי אין מקום לאפליה בין העורר לבין האחר אשר שוטרים ראו אותו נוהג ברכב הגנוב כ- 30 לאחר גניבתו. אולם, גם בעניין זה צדק בימ"ש השלום כאשר קבע שלא מדובר באפליה פסולה אלא באבחנה מותרת. עיון בתיק החקירה מלמד, כי אכן הראיות הלכאוריות כנגד האחר אינן כה חזקות בניגוד לראיות המפלילות את העורר. שוטרים אשר נסעו בתאריך 14/4/11 בשעת לילה, הבחינו ברכב הגנוב ובאחר, מוחמד, נוסע בו יחד עם אחר. אותו מוחמד לא נעצר במקום, אלא רק זמן מה לאחר מכן כאשר הוא נמצא בביתו במרחק של שעה הליכה מהרכב הגנוב שנצפה על ידי השוטרים. הוא הכחיש כל קשר לרכב הגנוב והתביעה סברה, כפי שאף סבר הסנגור שייצג את מוחמד באותה עת (הוא מייצג את העורר כעת), כי לא ניתן לבסס כתב אישום על סמך הזיהוי הרגעי של השוטרים. לא ניתן לומר כי מסקנה זו הינה פסולה וכי יש בה כדי להקים אפליה ביחס לעורר.

בנוסף לכל אלה, ביהמ"ש ציין את עברו הפלילי של העורר וציין את העובדה שהוא אינו תושב ישראל. בתיק החקירה נמצאים הדוחות אשר מלמדים כיצד עלה בידי השלטונות להביא את העורר ארצה על כל הכרוך בכך ובצדק ציין, כי אין להעמיד את השלטונות בפני מצב זה פעם נוספת.

אגב, יצוין, כי גם בכך שונה מצבו של העורר ממצבו של אותו מוחמד אשר הוא תושב ישראל.

ביהמ"ש לא התרשם שהחלופות שהוצעו הינן ראויות וכאלו שיציבו גבולות לעורר בעיקר נוכח ההיכרות השטחית בין החלופה שהוצעה לבין אביו של העורר, ללא היכרות של ממש עם העורר עצמו.

נוכח כל האמור לעיל, לא מצאתי כי יש ממש בערר והוא נדחה.

<#3#>

ניתנה והודעה היום ו' תשרי תשע"ב, 04/10/2011 במעמד הנוכחים.

הוקלד על ידי: טובה שרגא התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: